מאמרים

פסיכולוגיה רפואית

מאת יהודה ניניו

פסיכולוגיה רפואית היא תחום מומחיות בפסיכולוגיה, שעוסק בליווי ובהעצמת חולים, בני משפחותיהם וצוותים רפואיים וסיעודיים. ההכרה ההולכת וגוברת מצד הקהילה הרפואית בחשיבותה של האינטראקציה בין גוף לנפש, הביאה במרוצת השנים לחיזוק מעמדה וחשיבותה של הפסיכולוגיה במסגרת השירותים הרפואיים.

עדויות מחקריות משני העשורים האחרונים מצביעות על כך שהכרה מוקדמת בגורמים הפסיכולוגיים הקשורים במצבים רפואיים שונים (למשל בעיות לב, סכרת, מחלות דרכי העיכול) וטיפול בהם, מצמצמים בשיעור ניכר את התקדמות המחלה, מפחיתים סיבוכים רפואיים על רקע ניהול לא נכון של החולה את מחלתו, מעצימים תפקוד יום יומי בבית ובעבודה, מורידים את צריכת התרופות (נוגדי כאב, שינה, נוגדות חרדה ודיכאון) ומפחיתים במידה ניכרת את ההוצאות הכספיות על טיפולים ואבחוני יתר רפואיים.

הפסיכולוגיה הרפואית מוכרת היום, בישראל ובעולם, כתחום בין-תחומי שמגשר בין מקצועות הפסיכולוגיה למקצועות הרפואה באמצעות יישום הידע המחקרי בעבודת השדה הקלינית. מוקד הטיפול בדיסציפלינה זו הוא בחולה ובהתמודדותו עם המחלה או הפגיעה הגופנית ממנה הוא סובל, ובמצוקותיו הנובעות מאבחונה ומהטיפולים הרפואיים שניתנים לה.

בשונה מגישת הפסיכולוגיה הקלאסית/ מסורתית, המתמקדת באבחון הפרעות פסיכיאטריות ובטיפול בהם (כלומר, מיקוד במה שחסר לאדם, בפתולוגי, ובמניעת פגיעה עצמית שלו), הפסיכולוגיה הרפואית מתמקדת במצבים פסיכולוגיים שמלווים מצבים רפואיים, בשימור בריאות מנטאלית וגופנית, במניעה של התפתחות חולי ובמיקוד בכוחות הנפשיים העומדים לרשותו.
לדוגמה: פסיכולוג רפואי עשוי לטפל באדם שאובחן כחולה בטרשת נפוצה, תוך התמקדות בחוסר ההיענות שלו לטיפול הרפואי, אם משום שאיבד תקווה ואם משום תופעות הלוואי של הטיפול התרופתי (למשל אינטרפרון-בטא המוביל לדיכאון ועייפות גבוהה), וכל זאת מבלי לייחס לו אבחנה פסיכיאטרית של הפרעת חרדה, אישיות מתנגדת/נמנעת או פוסט טראומה עם מאפיינים דיכאוניים, ומבלי להרחיב את המוקד של הטיפול למערכות יחסיו בעבר והתנסויותיו העבריות. בכך הוא משחרר את החולה (ואת עצמו) מכבלי ההגדרה והסטיגמה ומתפנה לעסוק במוקד הבעיה העיקרית בהווה ובהתאמת התערבות נכונה.

כשיעלה (שם בדוי), חולת סכרת בת 22, הגיעה לפגישה עמי עקב לחץ משפחתי שנבע ממשבר בינה לרופא שטיפל בה (שציין בפגישה שבה נכחו הוריה, ש"אם החלטת להתאבד תעשי זאת לבד, לא אתי"). יעלה הרגישה שהיא איבדה את כל מי שיכלה לסמוך עליו. בתחילת הפגישה היא אמרה לי: "הייתי בסרט הזה בעבר (מפגש עם פסיכולוגית), ואני לא מוכנה שאף אחד יגיד לי שאני חייבת להקפיד על הטיפול והתזונה, ואני לא מוכנה לקחת שוב תרופות נגד דיכאון. אני לא בדיכאון". מאוחר יותר אמרה: "שתדע לך שאין לי סבלנות שוב לספר איזו ילדות היתה לי ואיזו תלמידה הייתי בבית הספר".
הבטחתי ליעלה שאני כאן בשביל להבין יחד אתה את המשבר הנוכחי ביחס לטיפול שהיא דוחה, ושאני מאמין שבהתנהגות שלה יש סדר והיגיון פנימי, גם אם אין אף אחד סביבה שמסכים אתה. למשל, ציינתי, דחיית טיפול שדורש כל כך הרבה הקפדה ותשומת לב לפרטים הוא עניין מתיש, ורק אדם מאוד אובססיבי עשוי להרגיש אתו "טוב", ושאם היא אדם רגיל ונורמלי, כמו שאני מאמין, זה רק סביר שתרצה לנער מעליה את השגרה הכפויה הזאת. "אבל בואי ננסה להבין מה באמת מפריע לך" אמרתי, "מה את מבקשת 'להקיא החוצה', כלומר לדחות, כי קשה לעכל אותו".

נפגשנו לעשרה מפגשים טיפוליים שבהם התמקדנו רק בדבר אחד: המאבק הפנימי בין הזהות שלה כחולה לזהות הבריאה שבה, ויישוב הסכסוך הפנימי.

יעלה החליפה רופא (שוחחנו רבות על איך הדרך הנכונה לבחור רופא שילווה אותה כשותף לאורך השנים הבאות) ומנהלת כיום את מחלתה בהצלחה גדולה.

הפסיכולוגיה הרפואית ממוקדת בשינוי בהווה, תוך הנחת יסוד שמול המטפל יושב אדם נורמלי (החולה) שמצוי בסיטואציה לא נורמלית (המחלה). אנחנו לא מתייחסים למצוקתו הנפשית ככזאת הנעוצה בעברו של האדם או בבעיה בהתפתחותו, אלא בהתפתחות טבעית נוכח אירועי החיים הקשים בהווה.

לכן, המיקוד הוא בהעצמת החולה ובלימוד סגנונות התמודדות יעילים ומקדמים החלמה (וויסות סטרס-עצמי, חיבור לכוחות, חיזוק מקורות הזנה, תקשורת מקדמת עם הרופא, ניהול שגרה בריאה וטיפול בהתנגדויות לשינוי).

הפסיכולוגיה הרפואית היא תחום מומחיות שעדיין סובל מחבלי לידה בכל הקשור למודעות הציבור וקהל אנשי המקצוע לתרומתה ולמקומה. קופות החולים, הרופאים המקצועיים, רופאי המשפחה, צוותים סיעודיים ואנשי בריאות הנפש רק מתחילים בעשור האחרון להכיר במומחיות זו ובתרומתה לטיפול נפשי נכון יותר עבור אוכלוסיית החולים, ובכל שבוע אני נתקל במנהל רפואי/רופא/אחות/עובד סוציאלי, ששואל אותי "יש בכלל דבר כזה (פסיכולוגיה רפואית)?"

הגורמים התורמים להעלאת המודעות והשיח בנושא הם המחקרים רחבי ההיקף בתחום הפסיכולוגיה הרפואית בארץ ובעולם על ממצאיהם החשובים (למשל, שדיכאון מעלה את הסבירות להתקף לב שני בלמעלה מפי שלושה), צוותים רפואיים שדורשים פסיכולוג שמבין את מה שהם עושים (מאפייני המחלה, מצוקות נפשיות ייחודיות בתגובה למחלה ולטיפול הרפואי) ואת המערכת שבה הם פועלים (מיעוט משאבים, הרבה עומס, חתירה להצלחה), וחשיפה הולכת וגוברת בתקשורת ההמונים (טיפול בכאב ללא חומרים כימיים. באמצעות היפנוזה, למשל).

עם זאת יש גם כמה מגבלות וחסמים משמעותיים שמונעים טיפול מתאים לכל חולה: אנשי מקצוע שלא מספיק מעודכנים במחקר הפסיכולוגי-רפואי העכשווי, הרגלים וחוסר הבחנה של הציבור ("מה זה משנה לי למי אני הולך"), והימנעות הקופות מלממן תקנים לפסיכולוגים רפואיים (מתחילה רק כעת מגמה לשילוב פסיכולוגים רפואיים בחלק מהקופות).

הפסיכולוגיה הרפואית בישראל עוברת בימים אלה מהפך, מתחום בו עוסקים פסיכולוגים ספורים (שנות ה-80 וה-90) לתחום אקדמי ויישומי שמונה כיום למעלה ממאה אנשי מקצוע שעובדים כמעט בכל בתי החולים בארץ ושלוקחים חלק בכנסים מדעיים בכל העולם. עשרות ירחונים מדעיים מוקדשים כיום בעולם למחקר בפסיכולוגיה רפואית, וההבנה של אנשי הרפואה כי הפסיכולוגיה הרפואית מעשירה את הטיפול הרפואי הולכת ותופסת תאוצה.

למעלה מ-40% מהאנשים הסובלים ממצוקת חרדה ודיכאון כיום פונים לרופא המשפחה שלהם ומקבלים עזרה במרפאה שאיננה קשורה לבריאות הנפש. הפסיכולוגים הרפואיים הם השותפים הטבעיים של הרופאים לטיפול אינטגרטיבי גוף-נפש בחולה ומביאים להעצמת אפקט הטיפול הרפואי והטמעת אורך חיים בריא שנכון לחולה.